DPO DPO Israel
פתח כ-Markdown

GDPR ותיקון 13 באותה חברה: מה חופף, מה ישראלי בלבד, ואיך מנהלים ציות אחד

פורסם: 12 באוקטובר 2026

חברת הייטק ישראלית עם לקוחות באירופה חיה תחת שני משטרים בבת אחת. ה-GDPR חל עליה בגלל הלקוחות האירופים (סעיף 3 לרגולציה), וחוק הגנת הפרטיות חל עליה כי היא ישראלית. מאז שתיקון 13 נכנס לתוקף ב-14 באוגוסט 2025, הפער בין השניים קטן, ולכן רוב העבודה אפשר לעשות פעם אחת. רובה, לא כולה.

הטעות שאנחנו רואים הכי הרבה היא הנחה שמי שעומד ב-GDPR עומד אוטומטית גם בחוק הישראלי. ההנחה הזאת נשברת בדרך כלל בתקנות אבטחת המידע.

הטבלה הקצרה

נושא GDPR חוק הגנת הפרטיות אחרי תיקון 13
חובת מינוי DPO סעיף 37(1): רשות ציבורית, ניטור בהיקף גדול, קטגוריות מיוחדות בהיקף גדול סעיף 17ב1: גופים ציבוריים, סוחרי מידע מעל 10,000 איש, ניטור שיטתי בהיקף ניכר, מידע בעל רגישות מיוחדת בהיקף ניכר
בסיס לעיבוד שישה בסיסים חוקיים בסעיף 6 הסכמה או הוראת דין, וצמידות למטרה שנקבעה למאגר (סעיף 8(ב))
יידוע סעיפים 13 ו-14 סעיף 11, שהורחב בתיקון 13
אבטחה סעיף 32, מבוסס סיכון תקנות אבטחת המידע 2017, עם רמות אבטחה ודרישות מפורטות
דיווח על אירוע סעיף 33: לרשות תוך 72 שעות כשיש סיכון תקנה 11 לתקנות אבטחת המידע: אירוע אבטחה חמור
רישום מול הרשות אין רישום. רשומת פעולות עיבוד פנימית לפי סעיף 30 רישום מאגר בחלק מהמקרים, והודעה לרשות על מאגר עם מידע רגיש על יותר מ-100,000 איש (סעיף 8א)
הערכת השפעה חובה בסיכון גבוה, סעיף 35 המלצה של הרשות, לא חובה בחוק

הטבלה מקצרת. כל שורה בה מסתירה פרטים, וחלק מהם מפורטים למטה.

מה אפשר לעשות פעם אחת

מיפוי מידע הוא הבסיס לשניהם. רשומת פעולות העיבוד לפי סעיף 30 ל-GDPR ורשימת מאגרי המידע לפי החוק הישראלי נשענות על אותן עובדות: איזה מידע, על מי, למה, איפה הוא נשמר, ולמי הוא מועבר. אם בונים את המיפוי נכון פעם אחת, אפשר להפיק ממנו את שני המסמכים. זה מה שאנחנו עושים במיפוי מאגרי מידע.

גם מימוש הזכויות חופף ברובו. זכות העיון בישראל (סעיף 13 לחוק) וזכות התיקון והמחיקה (סעיף 14) מקבילות לסעיפים 15 עד 17 ל-GDPR. נוהל אחד לטיפול בבקשות יכול לשרת את שני הקהלים, כל עוד הוא מכיר בכך שזכויות כמו ניידות מידע (סעיף 20 ל-GDPR) או התנגדות לעיבוד (סעיף 21) קיימות רק בצד האירופי.

ותפקיד ה-DPO עצמו. ממונה אחד יכול לשמש כ-DPO לפי ה-GDPR וכממונה על הגנת הפרטיות לפי סעיף 17ב1, אם הוא עומד בדרישות הידע של שני המשטרים ויש לו גישה להנהלה. בישראל המדריך של הרשות לתיקון 13 מדבר על דיווח ישיר למנכ"ל או לגורם שכפוף לו במישרין. ב-GDPR סעיף 38(3) מדבר על הדרג הניהולי הגבוה ביותר.

איפה ישראל דורשת יותר

תקנות הגנת הפרטיות (אבטחת מידע), התשע"ז-2017, הן ההבדל הגדול. סעיף 32 ל-GDPR אומר "אמצעים מתאימים לסיכון" ומשאיר לחברה להחליט. התקנות הישראליות אומרות מה בדיוק: מסמך הגדרות מאגר (תקנה 2), ממונה אבטחה כשנדרש, נוהל אבטחה (תקנה 4), מיפוי מערכות וסקר סיכונים, ניהול הרשאות, תיעוד גישה, ובמאגרים ברמת אבטחה גבוהה גם מבדקי חדירה וביקורת תקופתית. רמת האבטחה נקבעת לפי התוספות לתקנות, ולא לפי שיקול דעת. ריכזנו את הנוסח בתקנות אבטחת המידע.

חברה עם SOC 2 ו-ISO 27001 תעמוד בחלק גדול מזה, אבל לא בהכרח בכל. ב-8 באוקטובר 2026 הרשות קבעה שמשרד החינוך הפר את התקנות, ודחתה את הטענה שהסמכת ISO/IEC 27001 פוטרת מהן. מסמך הגדרות מאגר, למשל, הוא מסמך ישראלי. אין לו מקבילה מדויקת ב-GDPR או ב-ISO.

נקודה שנייה היא הבסיס לעיבוד. החוק הישראלי לא כולל רשימה של שישה בסיסים חוקיים כמו סעיף 6 ל-GDPR. "אינטרס לגיטימי" במובן האירופי לא קיים כבסיס עצמאי. חברה שבנתה את כל העיבוד שלה באירופה על סעיף 6(1)(ו) צריכה לבדוק איך אותו עיבוד מוצדק בישראל.

והשלישית היא האכיפה. תיקון 13 נתן לרשות סמכות להטיל עיצומים כספיים על הפרות של החוק, של תקנות אבטחת המידע ושל התקנות לעניין מידע שהועבר מהאזור הכלכלי האירופי, ובית משפט יכול לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק של עד 10,000 ש"ח בעילות מסוימות. סקירה מלאה יש בעמוד על תיקון 13 לחוק הגנת הפרטיות.

איפה ה-GDPR דורש יותר

הערכת השפעה (DPIA) היא חובה ב-GDPR כשהעיבוד צפוי ליצור סיכון גבוה (סעיף 35(1)), וסעיף 35(3) מונה מקרים שבהם היא תמיד נדרשת. בישראל הרשות ממליצה עליה, אבל החוק לא מחייב. חברה שעושה DPIA בשביל אירופה יכולה להשתמש בה גם בישראל.

גם דיווח על אירוע אבטחה שונה. ה-GDPR דורש דיווח לרשות הפיקוח תוך 72 שעות מרגע הגילוי, אלא אם האירוע לא צפוי ליצור סיכון (סעיף 33(1)), והודעה לנושאי המידע כשהסיכון גבוה (סעיף 34). בישראל החובה היא לדווח לרשות על אירוע אבטחה חמור, לפי ההגדרה בתקנות. נוהל אחד לטיפול באירועים צריך לכלול את שני הספים, ולא להניח שהם זהים.

והעברת מידע לחו"ל. פרק V ל-GDPR מחייב מנגנון העברה לכל יעד מחוץ לאזור הכלכלי האירופי. ישראל נהנית מהחלטת הלימות של הנציבות האירופית, שאושרה מחדש בינואר 2024, ולכן העברה מאירופה לישראל לא דורשת הסכמים נוספים. העברה מישראל הלאה, למשל לענן בארצות הברית, נבחנת לפי תקנות ההעברה הישראליות ולפי התקנות לעניין מידע שהועבר מהאזור הכלכלי האירופי, שמגבילות מה מותר לעשות עם מידע שהגיע מאירופה.

ציות אחד, שני דוחות

התוכנית שעובדת בחברות כאלה נבנית סביב מיפוי אחד ונוהלים אחדים, עם התאמות מקומיות במקומות שבהם המשטרים נפרדים. זה אומר מסמך הגדרות מאגר לכל מאגר ישראלי, שמקושר לשורה המתאימה ברשומת פעולות העיבוד. נוהל אירועים אחד עם שני מסלולי דיווח. מדיניות פרטיות שעונה על סעיף 11 לחוק ועל סעיפים 13 ו-14 ל-GDPR יחד. ודוח DPO שמדווח על שני המשטרים באותו מסמך.

אם אתם לא בטוחים איפה אתם עומדים, סקר פערים מול שני המשטרים יראה איפה הם נפרדים אצלכם בפועל. ברוב המקרים הפער הגדול הוא בתקנות אבטחת המידע, ושם מתחילים.

שאלות נפוצות

חברה שעומדת ב-GDPR עומדת גם בחוק הישראלי?

לא אוטומטית. הפערים הנפוצים הם בתקנות אבטחת המידע (מסמך הגדרות מאגר, רמות אבטחה), בבסיס לעיבוד ובחובת מינוי ממונה לפי סעיף 17ב1, שמבחניה שונים מסעיף 37 ל-GDPR.

אפשר למנות DPO אחד לשני המשטרים?

כן, אם הוא עומד בדרישות הידע והעצמאות של שניהם. סעיף 17ב3 לחוק הישראלי וסעיפים 37(5) ו-38 ל-GDPR דורשים ידע מקצועי ומעמד מול ההנהלה.

האם DPIA חובה בישראל?

החוק לא מחייב. הרשות ממליצה לבצע הערכת השפעה בעיבוד שיש בו סיכון גבוה. אם החברה חייבת ב-DPIA לפי סעיף 35 ל-GDPR, אותו מסמך משמש גם בישראל.

מתי תיקון 13 נכנס לתוקף?

ב-14 באוגוסט 2025. הוא אושר בכנסת ב-5 באוגוסט 2024.