DPO DPO Israel
פתח כ-Markdown

נציג באיחוד האירופי לפי סעיף 27 ל-GDPR: מי חייב למנות, ומה ההבדל בינו לבין DPO

פורסם: 12 באוקטובר 2026

לאחרונה הגיעה אלינו פנייה מחברת הייטק ישראלית שכתבה במשפט אחד "אנחנו צריכים DPO ונציג לפי סעיף 27". זו בקשה הגיונית, אבל מדובר בשני מינויים שונים, עם תפקיד שונה, מקור חוקי שונה ולפעמים גם חובה שונה. הרבה חברות ישראליות שמוכרות לאירופה מגלות את הנציג רק כשלקוח אירופי שואל עליו בשאלון ספקים.

המאמר הזה עוסק בנציג: מי צריך אותו, מה הוא עושה, ואיפה הוא נפגש עם ה-DPO.

מאיפה החובה מגיעה

ה-GDPR חל על חברה שאין לה שום משרד באירופה כשהיא מציעה סחורות או שירותים לאנשים שנמצאים באיחוד, או כשהיא מנטרת את התנהגותם שם. זה סעיף 3(2) לרגולציה. חברת SaaS בתל אביב שמשווקת את המוצר שלה ללקוחות בגרמניה, מתמחרת ביורו ומאפשרת הרשמה מצרפת נמצאת כנראה בתוך התחולה הזאת.

ברגע שסעיף 3(2) חל, סעיף 27(1) דורש מבעל השליטה (controller) או מהמעבד (processor) למנות בכתב נציג באיחוד. זו חובה שנובעת ישירות מהתחולה החוץ-טריטוריאלית. היא לא תלויה בגודל החברה או במספר העובדים.

הפטור קטן ממה שנראה

סעיף 27(2) פוטר בשני מקרים. הראשון הוא רשות ציבורית או גוף ציבורי. השני הוא עיבוד שמתקיימים בו שלושה תנאים יחד: הוא מזדמן, הוא לא כולל עיבוד בהיקף גדול של קטגוריות מיוחדות של מידע (סעיף 9(1)) או של מידע על הרשעות ועבירות (סעיף 10), והוא לא צפוי ליצור סיכון לזכויות ולחירויות של אנשים.

המילה "מזדמן" עושה כאן את רוב העבודה. ההנחיות של ה-EDPB בעניין תחולה טריטוריאלית (Guidelines 3/2018) מסבירות שעיבוד נחשב מזדמן רק אם הוא לא נעשה באופן קבוע ונמצא מחוץ למהלך העסקים הרגיל. חברת SaaS שהלקוחות האירופים שלה משתמשים במוצר כל יום לא עומדת בתנאי הזה. אצל רוב חברות ההייטק שאנחנו פוגשים, הפטור פשוט לא רלוונטי.

מה הנציג עושה בפועל

סעיף 27(4) קובע שהנציג הוא כתובת שרשויות הפיקוח ונושאי המידע יכולים לפנות אליה, בנוסף לחברה עצמה או במקומה, בכל נושא שקשור לעיבוד. לפי סעיף 30(1) הנציג גם מחזיק את רשומת פעולות העיבוד (ROPA) של החברה, ולפי סעיף 31 הוא משתף פעולה עם רשות הפיקוח כשהיא מבקשת. סעיף 58(1)(א) מאפשר לרשות לדרוש ממנו מידע.

הוא צריך להיות מבוסס באחת המדינות החברות שבהן נמצאים נושאי המידע (סעיף 27(3)). אם הלקוחות שלכם בגרמניה ובצרפת, הנציג יושב באחת מהן. חברה שמשרתת את כל האיחוד יכולה לבחור מדינה אחת.

ויש עוד שני דברים שחברות מפספסות. סעיף 27(5) קובע שמינוי הנציג לא מוריד מהחברה שום אחריות, ותביעה או אכיפה עדיין יכולות להיות מופנות אליה ישירות. וההנחיות של ה-EDPB מזכירות שסעיפים 13(1)(א) ו-14(1)(א) מחייבים לפרסם את זהות הנציג ופרטי הקשר שלו במדיניות הפרטיות. חברה שמינתה נציג ולא כתבה את זה במדיניות עדיין מפרה את חובת השקיפות.

איפה ה-DPO שונה

ה-DPO הוא תפקיד פנימי במהותו, גם כשהוא חיצוני בהעסקה. סעיפים 37 עד 39 ל-GDPR קובעים מתי חייבים למנות אותו (סעיף 37(1)), מה הוא עושה (סעיף 39: לייעץ, לפקח על הציות, לייעץ בהערכות השפעה, לשמש איש קשר לרשות), ואיך הוא עובד (סעיף 38). סעיף 38(3) קובע שהוא לא מקבל הוראות לגבי ביצוע התפקיד ומדווח לדרג הניהולי הגבוה ביותר.

הנציג עובד הפוך. הוא פועל לפי ייפוי כוח בכתב מהחברה, ובשמה. ההנחיות של ה-EDPB אומרות את זה במפורש: הנציג כפוף למנדט ופועל לפי הוראות החברה, ולכן התפקיד שלו לא מתיישב עם העצמאות שה-DPO צריך. על השאלה אם אפשר לשלב בין השניים כתבנו מאמר נפרד, כי שם יש ניואנסים.

ההבדל השני הוא בחובה עצמה. נציג נדרש כמעט אוטומטית כשסעיף 3(2) חל. DPO לפי ה-GDPR נדרש רק בשלושה מקרים של סעיף 37(1): רשות ציבורית, ניטור קבוע ושיטתי בהיקף גדול כפעילות ליבה, או עיבוד בהיקף גדול של קטגוריות מיוחדות כפעילות ליבה. חברת B2B יכולה להיות חייבת בנציג ולא חייבת ב-DPO לפי ה-GDPR. בישראל המצב נבחן בנפרד לפי סעיף 17ב1 לחוק הגנת הפרטיות אחרי תיקון 13, ויש לנו מדריך מפורט על מי חייב למנות DPO.

ומה אם יש לכם חברת בת באירופה

החברה שפנתה אלינו מחזיקה חברות בת באירלנד ובגרמניה, וזה משנה את התמונה. סעיף 27 חל רק על עיבוד שנכנס לסעיף 3(2), כלומר על בעל שליטה או מעבד שאינו מבוסס באיחוד. עיבוד שנעשה "בהקשר הפעילות" של חברת בת אירופית נכנס לסעיף 3(1), ושם אין צורך בנציג.

הקושי הוא שהחברה הישראלית והחברות הבנות הן ישויות משפטיות נפרדות. ההנחיות של ה-EDPB מדגישות שעצם קיומה של חברת בת לא אומר שכל עיבוד של חברת האם נעשה בהקשר שלה. אם המוצר מופעל מישראל, ההחלטות על המידע מתקבלות בישראל, והחברה הבת באירלנד עוסקת רק במכירות, ייתכן שחלק מהעיבוד עדיין בתוך סעיף 3(2). את הבדיקה הזאת עושים פעילות אחרי פעילות, ולא לפי מבנה התאגיד.

איך זה נראה אצל חברת SaaS ישראלית

ברוב המקרים הסדר יציב נראה כך. יש מסמך מינוי בכתב לנציג באחת המדינות שבהן הלקוחות נמצאים. פרטי הנציג מופיעים במדיניות הפרטיות ובהסכם עיבוד הנתונים (DPA) מול הלקוחות. הנציג מקבל עותק עדכני של רשומת פעולות העיבוד. ויש תהליך ברור לטיפול בפנייה שהוא מעביר אליכם, עם בעל תפקיד שמקבל אותה בצד הישראלי.

את החלק האחרון בדרך כלל מחזיק ה-DPO. הנציג מקבל פנייה מנושא מידע בגרמניה, מעביר אותה, וה-DPO מוודא שהחברה עונה בזמן ובצורה נכונה. במסגרת שירותי DPO שלנו זה החיבור שאנחנו בונים, והנציג עצמו יושב אצל שותף אירופי. בעמוד על DPO לחברות SaaS וסטארטאפים יש עוד על איך זה משתלב עם שאלוני האבטחה של לקוחות.

אם אתם לא בטוחים אם אתם בתוך סעיף 3(2) בכלל, זו הנקודה להתחיל ממנה. משם נגזרות כל השאלות האחרות.

שאלות נפוצות

האם נציג לפי סעיף 27 חייב להיות עורך דין?

לא. ההנחיות של ה-EDPB אומרות שהתפקיד יכול להתבצע במסגרת חוזה שירות עם אדם או ארגון, כמו משרד עורכי דין, חברת ייעוץ או חברה פרטית, ובלבד שהוא מבוסס באיחוד. כשמדובר בארגון, מומלץ להגדיר אדם אחד שאחראי על הלקוח.

צריך לדווח לרשות הפיקוח על מינוי הנציג?

ה-GDPR לא מחייב להודיע לרשות על מינוי הנציג. כן חייבים לפרסם את פרטיו לנושאי המידע, לפי סעיפים 13 ו-14.

האם נציג אחד מספיק לכל האיחוד?

כן. ההנחיות של ה-EDPB מבהירות שלא צריך נציג נפרד לכל פעילות עיבוד או לכל מדינה. הנציג צריך להיות מבוסס באחת המדינות שבהן נמצאים נושאי המידע.

אם מיניתי נציג, אני מוגן מקנסות?

לא. סעיף 27(5) קובע שהמינוי לא פוגע באחריות של החברה ולא מונע הליכים נגדה.

מה ההבדל בין נציג באיחוד האירופי ל-DPO במשפט אחד?

הנציג מדבר בשם החברה מול הרשויות ונושאי המידע באירופה. ה-DPO מפקח על החברה מבפנים ולא מקבל ממנה הוראות לגבי איך לעשות את זה.